למה לא מתקשרים לילדה החולה שלי לשאול מה שלומה?

חברה שלי שאלה אותי האם זה נראה לי "נורמלי" התנהגות שכזאת:

"מילא לא באים כי הילדים או ההורים נגיד עסוקים, אבל למה אף אחד לא מתקשר לפחות לשאול מה שלומה? להביא לה שיעורים, לשאול למה היא לא מגיעה לבית הספר?"

לגבי "הנורמלי" – לא! אני לא חושבת שזה הנורמלי שצריך להיות מבחינתי כאמא וכמי שחוותה ילדות אחרת לגמרי.         זה לא נורמלי כי אחרת המורה שלי הייתה כועסת עלינו למה אף אחד לא הלך לבקר את הילדה החולה או דאג להביא לה שיעורים. ממש כועסת!

זה גם אפילו לא "נורמלי" מבחינת הערכים שאני מאמינה בהם וכנראה רובינו ההורים. ערכים כמו: חברות, לראות את האחר, כבוד, איכפתיות לזולת, נתינה, תקשורת.

אבל לצערי זה לא "הנורמלי" שאליו גדלים הילדים שלנו כיום. הם לא מתקשרים אחד לשני, הם בקושי יוצרים תקשורת מילולית בעזרת הטלפונים, אלא רק בכתיבה.  וככל שהכתיבה קצרה יותר, ככה אין "חפירות". קצר, קצר ועוד יותר קצר.

תסתכלו שהם נפגשים כמה חברים/ות יחד. הם באמת יושבים ומדברים בינהם או שהם מתעסקים עם הפלאפונים שלהם? לא כל ההורים כמוני שמבקשים להניח את הטלפונים בצד שיש חברים, או בזמן האוכל.  (אגב, גם החברים שאוכלים אצלינו יודעים כבר שיש אצלינו כלל מאד נוקשה. אין פלאפונים בשולחן האוכל , אלא ממש יושבים ומדברים).

לצערי, ככל שעובר הזמן, אני יכולה לומר בוודאות, שכישורים חברתיים בסיסיים כמו לקרוא שפת גוף, טון דיבור, הבעות פנים, לשמור על מרחב – הולכים לאיבוד אצל הילדים.  הרי בתקשורת כתובה (בוואטסאפ למשל) , אין שפת גוף, אין טון דיבור ובוודאי לא הבעות פנים. אולי בגלל זה הרבה פעמים הדברים מתפרשים אחרת ממה שהתכוון הכותב.

תראו כמה ילדים "פתאום" זקוקים לאימון/קבוצות לפיתוח מיומנויות חברתיות. למה? זה לא בגלל שהמודעות גדלה, זה בגלל שיותר ויותר ילדים לא רוכשים את המיומנויות הנ"ל בצורה נכונה ו/או רוכשים אותן בכלל. לא בתא המשפחתי ובוודאי לא בסביבה החברתית בה הם נמצאים.

המהירות שהם מדברים…וואו.. שמעתם פעם שיחה של שתי בנות בנות 10?! לפעמים אני חושבת שהן מדברות בשפה אחרת לגמרי מרוב המהירות ואני לא מבינה כלום!!

אז מה בכל זאת אפשר לעשות, למי מאיתנו ש"הנורמלי" הזה מפריע לו?

עבודה בבית 

  1.  לפחות אנחנו ההורים, להימנע ככל האפשר משיחות בוואטסאפ ולעבור לתקשורת מילולית. גם אם יותר פשוט בעבודה לתקתק כמה מילים ובזה לסיים את העניין. – קחו דקה לשיחה מילולית, זה מאד חשוב.
  2. הקפידו שידברו איתכם ברור ולאט. שהכל בסדר… אנחנו לא ניכנס להם בדברים, נשמור על מרחב שיחה, ניתן להם לסיים (ובאמת נעשה זאת (-:), שאף אחד לא רודף אחריהם ואנחנו עכשיו רק איתם ומקשיבים להם.
  3. לדאוג להעביר להם את הערכים כגון חברות על ידי תמלול. כדוגמא: "יש לי חברה מהעבודה שממש לא מרגישה טוב ולא הגיעה כמה ימים, אני מתקשרת אליה לשאול מה שלומה."  נראה מטופש? אולי… אבל עדיף להוות דוגמא אישית מאשר לצפות מהם "לנחש" איך מתנהגים.
  4. להסביר להם שיש "כלל חברתי" שאם חברה שלכם לכיתה מחסירה, נהוג להתקשר אליה לשאול לשלומה.  שלא רק שזה לא פאדיחה, אלא מאד מכבד את החברה ואני בטוחה שהיא תשמח לקבל את השיחה. בגילאים הנמוכים הרבה יותר קל לעשות זאת מאשר בגיל ההתבגרות, ששם הפאדיחה מתגברת על הכלללל. גם על ההגיון לפעמים (-:
  5. על ידי סיפורים כאלה ואחרים, חשוב להעביר את המסרים – ולפתח כישורים חברתיים בעזרת סיפור – זה תמיד דבר נפלא כי לא מדברים עלייך (על הילד), אלא על דמות דמיונית  (צד שלישי שרחוק ממך).

עבודה בכיתה

אני יודעת שציפיתם שזה יהיה הדבר הראשון, אבל סורי. אני מאמינה שהאחריות הראשונית היא קודם כל עלינו ההורים.  יחד עם זאת, אין כמו עבודה של המורה עם תלמידי הכיתה. יש מספיק שיעורי חברה, כישורי חיים, עננים כל אחד והשם שלו שאפשר לשוחח עם התלמידים על מה עושים כאשר חבר לא מגיע לבית הספר ולהפוך את מתן השיעורים, הרמת הטלפון לשאול לשלום החבר – כנוהל שבהמשך יהפוך ל"נורמלי".

אגב, זה שיש שיעורים בוובטופ, במשוב, בוואטסאפ הכיתתי – עזבו אתכם מתרוצים! הילד החסיר שיעורים. אין כמו חבר לכיתה שהיה נוכח בשיעור להסביר לילד מה עליו לעשות. אפשרי גם לעשות זאת לאחר שיבריא ולא יהיה מדבק (אם זה תרוץ נוסף שחשבתם עליו).

אז לחברה שלי שלא אוהבת את ה"נורמלי" של היום, יש מה לעשות. עכשיו נותר רק להתחיל/להמשיך לעשות.

נורית לוי