מתוך ספרו של "ראובן וימר" משלי זן .
כדי להתאימו לילדים ומתבגרים, קיצרתי את הסיפור …
ליד טוקיו גר סמוראי גדול שכבר היה זקן. את שנות זקנתו הוא הקדיש להוראת הזן, אך למרות גילו המתקדם, הוא היה מסוגל להביס כל יריב שיעמוד מולו.
באחד הימים, הופיע במקום לוחם שהיה ידוע באכזריותו ללא רחמים.
הוא נודע כמי שמשתמש לצורך התחרות בשלל טכניקות של התגרות. הוא נהג להמתין עד שיריבו, כהכנה, יעשה את התנועה הראשונה והיות שהיתה לו יכולת מעולה במיוחד לנצל את שגיאות היריב, היה יוצא מיד למתקפת נגד מהירה וקטלנית.
הלוחם הצעיר הזה, בעל סבלנות רבה, לא הפסיד בשום קרב מימיו.
כיון ששמע את מה שאמרו על הסמוראי הותיק, הוא התיצב מול הזקן כדי להילחם בו מתוך תקוה שנצחון כה מדהים יגדיל את המוניטין שלו ברבים.
הזקן קיבל את הזימן לקרב והחליט להענות לאתגר שלפניו.
התלמידים שלו חששו לגורלו והתחננו שלא יילחם כיוון שעברו הרבה שנים מאז לחם לאחרונה.
אבל הוא לא הסכים לותר.
כך יצאו כולם לכיכר העיר, לחזור בקרב הגדול בין הסמוראי הזקן לסמוראי הצעיר.
הצעיר החל לקק את המורה הזקן … והזקן לא זז.
אך הצעיר לא התייאש והוא בעט באבנים לעבר הזקן הגאה, ירק בפניו, הטיח בו את כל הקללות ואף
פגע בזכר האימהות שלו.
במשך שעות עשה הצעיר כל שביכלתו כדי להוציא את הזקן משלותו, אך המורה ממקומו לא זז.
הביט בסמוראי הצעיר,,, והמשיך לשבת ולא הגיב.
לקראת הערב, כשכבר חש מושפל ותשוש , החליט הלוחם שנשבר לו והסתלק מהמקום.
התלמידים התאכזבו מאד מהמורה שספג קללות והשפלות רבות ושאלו את המורה שלהם:
כיצד יכולת לסבול השפלה כה רבה? למה לא השתמשת בחרב , אפילו בידיעה שאתה עלול להפסיד בקרב?
למה הרשת לעצמך להיראות פחדן שכזה?
הקשיב להם המורה הזקן וענה…
אם מישהו יציע לך מתנה ואתה מסרב לקבל אותה בכונה. למי שייכת המתנה?
למי שניסה להעניק אותה, ענו התלמידים.
"אותו הדבר, אמר המורה.. נכון באשר לקנאה וכן לזעם ולקללות.
כשאלה אינם מתקבלים, מי שנושא אותם – הם שלו והוא הבעלים!"
כאן אנחנו לא מבקשים מהילדים להתעלם מהעלבונות, כי זה אכן קשה לעשות זאת.
כאן אנחנו מבקשים לא לקחת את מתנת העלבון בכלל… כי היא לא שייכת אלינו .
ממליצה להתאמן בבחירת המתנות שאתם בוחרים לקחת מאנשים אחרים (: