אני מוקסמת מכל משפחה שמזמינה אותי לצפות וללמוד מהם. ברור לי שיש להם את הרצון שאתן להם פידבק כדי שיהיה להם נעים יותר בבית, אבל הרעיון שאנשים זרים מכניסים אותי לביתם – הוא מקסים בעיניי.
ואהיה כנה, בתים שאין שם "אקשן התנהגותי" , פחות מסקרנים אותי.
"בן הזקונים עושה את המוות לכולנו." – ככה התחילה השיחה.
הוזמנתי לצפות וללמוד ממשפחה שהגדירו כך את הילד בן ה-7 (נקרא לו אמיר כשם בדוי).
לא מעט אנשים מגדירים את הילד הקטן במשפחה "בן זקונים" – אבל סה"כ הוא אחרון בשרשרת האחים… הם לא ממש זקנים ואין מרווח גדול בינו לבין האחים.
אבל כאן, או או.. יש. האחים הגדולים בני 23-30 ואמיר בן 7.
הם לא גרים בבית, הוא כן.
וההורים… ממש לא זקנים (55+) אבל עייפים. מצב כזה של …. נו.. גידלנו כבר ילדים, עברנו איתם דברים, מאיפה הוא בא לנו עכשיו עם התנהגויות כאלה? הוא לא שם עלינו.
תקשיבו, אין מילים אחרות להגיד זאת – הוא מ-ל-ך!
הממלכה שלו – הבית. הנתינים – ההורים. העם – האחים והאחיינים.
כולם, אבל כולם עושים מה שהוא מבקש – "רק שלא יתפוצץ" כי כאשר זה קורה, לדבריהם, זה פשוט מזעזע את כולם.
איך שהתיישבתי בסלון המשפחה, אמיר משך כיסא למעקה המרפסת ונעמד על הכסא, באותה השנייה הפסקתי לנשום.
הסתכלתי על ההורים, שניהם יושבים בניחותא על הספה והאב אומר לו "אמיר, רד למטה אתה יודע שזה מסוכן".
האם "אמיר, אבא דיבר אלייך, אתה יכול להתייחס".
הוא מסתובב להורים ועונה "לא רוצה" וממשיך להסתכל למטה.
שוקלת אם להתערב / לא להתערב, הם הרי יודעים שיש פה סכנה, למה הם לא עושים משהו?
האב צועק לו שוב ושוב ושוב… וכלום לא קורה. אמיר לא יורד מהכסא ומסתכל למטה.
"תורידו אותו" – אמרתי.
"אין ,הוא לא מקשיב" האמא עונה לי.
"לכי ותורידי אותו, זאת סכנה, אין לא מקשיב פה." הם מסתכלים אחד על השני… והבנתי שהם חוששים מהתגובה שלו.
האם ניגשה הוא מסרב והיא הורידה אותו בכח והכניסה פנימה.
ובוםםם.. אמיר נכנס להתקף זעם שלקח 45 דקות להרגיע אותו.
אני מבינה שזה מעייף. מאד מעייף אפילו.
אבל האפשרות השנייה, שילד בן 7 יסכן את עצמו ו/או יחליט על עצמו מה הוא עושה, וישלוט על הבית – האפשרות הזאת אסור שתתקיים.
קודם כל בשביל הבטחון והצמיחה של אמיר. כדי לצמוח הוא זקוק למקום בטוח עם גבולות אשר יגינו עליו. אין את זה פה.
ההתנהגויות של אמיר נכנסו גם לבית הספר והוא מיועד לעבור לחינוך מיוחד, התנהגויות מפריעות. הוא פשוט התבלבל ומביא את ההרגלים מהבית – מה שאני רוצה – אעשה, מה שאני לא רוצה – לא אעשה ושכולם יזהרו לא לעצבן אותי. מהר מאד גם הצוות החינוכי הבין שלא כדאי לעצבן את אמיר. הוא כמובן (וסליחה על הציניות) נתבקש לעבור אבחון הפרעת קשב – כאילו כל מי שיש לו בעיות התנהגויות אוטמטית יושב על הפרעת קשב – חשיבה שגוייה מאד.
משפחה עם הורים מקסימים שאולי היו צריכים להיות בשלב בו הם מטיילים בעולם ללא מחוייבויות, לישון בשבת עד מאוחר, לשבת בים מבלי להתרוצץ אחרי ילד קטן, להנות מהנכדים מבלי שאמיר יקנא … וזה לא קורה.
עכשיו אתם בטוח שואלים את עצמכם? מי אמר להם לעשות עוד ילד? מה הם ציפו שהוא יגדל לבד?
למרות העובדה שהשאלה מאד מסקרנת, יש בה מן הביקורת והשיפוטיות.
יותר מזה, זה כבר נעשה ומדובר בילד ולא ברכישה של מכשיר שהתחרטנו ואפשר להחזיר, להחליף או לזרוק כי לא בא לנו עליו עוד.
לכן, זאת שאלה שויתרתי עליה ולא שאלתי. היא לא תקדם את ההורים ואולי אף תתסכל.
השאלה הכי מקדמת במקרה הזה היא… מה הם מוכנים לעשות כדי שיהיה להם בית שקט ורגוע? עד כמה הם מוכנים לתת פוש נוסף כדי להתקדם עם אמיר ולהחזיר אותו למקום אליו הוא שייך – להיות ילד.
לצערי, התשובה הייתה גם עייפה למדי והמוטיבציה לשינוי ירודה מאד. הם רוצים בית שקט ורגוע אך לא לעבוד לשם כך.
גם כאן אין מקומי לשפוט או להעביר ביקורת אלא לקבל את התשובה כפי שהיא. "אנחנו את שלנו כבר עשינו. יש לנו ילדים כולם מלומדים, חלקם נשואים, יש לנו נכדים ואנחנו נהנים מהם מאד. אין לנו כח להתעסק עם ההתנהגויות שלו."
ועכשיו זה החלק המבאס בלמידה שלי. לדעת לומר תודה, אני כאן במידה ותרצו לשוחח ולאחל לאמיר בהצלחה בכיתה החדשה.
בלי לשפוט, בלי להתבאס, למרות שבהתחלה הייתה תחושת החמצה .
ואתם יודעים מה? אולי באמת סבבה להם ככה וזה בסדר. מי אני שאגיד אחרת?
לאמיר ישנן התנהגויות מפריעות מתוך הרגלים (וגבולות) שגויים, זה הכל. שינוי ההרגלים של ההורים יביאו לשינוי הרגלי ההתנהגות של אמיר מה שיביא להחלפת ההתנהגויות המפריעות בהתנהגויות חיוביות.
תודה ובהצלחה להורים הנהדרים שאירחו אותי (-: